ג'חנון של רוית

הכול התחיל במטבח קטן, עם ריח של בצק ושקט של שבת בבוקר. רוית גדלה על הידיים של סבתא שלה – אישה תימנייה חזקה, עם לב ענק וסבלנות אינסופית. בכל יום שישי הסבתא הייתה לשה את הבצק לאט, בלי למדוד זמנים ובלי למהר. “ג’חנון טוב צריך אהבה,” היא הייתה אומרת, “לא רק קמח ומרגרינה”.

כילדה, רוית הייתה יושבת על השיש, מתבוננת בידיים המקומטות שעובדות בדיוק מופלא, סופגת כל תנועה וכל ריח. הג’חנון לא היה רק אוכל – הוא היה בית, משפחה, זיכרון.

עם השנים, הסבתא כבר לא עמדה במטבח, אבל הריחות נשארו. כשהחיים נהיו עמוסים ורועשים, רוית חזרה לבצק. בהתחלה רק לעצמה, אחר כך למשפחה, ואז לחברים שביקשו “עוד אחד כזה, כמו של סבתא”.

לאט לאט היא הבינה שהיא לא רק מכינה ג’חנונים – היא ממשיכה סיפור. שומרת על מסורת, על טעם של פעם, על שבת שמרגישה כמו חיבוק.

היום רוית מכינה ג’חנונים בעבודת יד, בדיוק כמו שלמדה – לאט, באהבה, בלי קיצורי דרך. כל ג’חנון יוצא מהמטבח שלה עם אותו רגש פשוט: להביא לאנשים רגע של בית.